הציורים של רבקה מתקשרים עם פה-ועכשיו ומתעדים את המראות והנוף הקסומים-בעיניה, הנשקפים מחלונות ומרפסות ביתה, תוך חשש שטבע ונוף זה עלול להיכחד עם בנייה ו"התפתחות" מסיבית-אגרסיבית של המקום. כך היא מציירת ברוש, שזמן קצר לאחר שציירה אותו - יד אלמונית כרתה אותו ללא הסבר; כך היא מתעדת את ישישי-המקום כדי להשאירם בדיוק כמו הברוש, הטבע והנוף, בזיכרון, בערגה ובגעגועים. 

סמטה בדרום תל-אביב, שמן על בד.

מעניין שציוריה של רבקה פלד, במידה מסוימת, קרובים יותר למציאות ומבטאים בגלוי את תחושותיה האמיתיות, דווקא בזכות האמירה-האישית המסוימת הניבטת מתוך הציורים של  האמנית. המסקנה המיידית העולה מתוך היצירה של רבקה היא שעולמנו האמיתי אינו אובייקטיבי! הוא תלוי במסנן של האני-האישי הסובייקטיבי שלנו.